שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
משום שאין המילים יכולות לתאר את המראות, אין המילים יכולות להביע את הכאב, אין המילים יכולות להשמיע את הזעקה, משום כך השקט יוכל במעט לחלוק כבוד לששת המליונים. שישה מליון מאחינו שאינם.
בחרתי לצטט מנאומו של הנשיא עזר וייצמן שנשא בפני הפרלמנט הגרמני בנת 1996, נאום שכתב עבורו מאיר שלו.
…הגורל הוליד אותי ואת אחי בני דורי בימים הגדולים בהם שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש. שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזכרונות.
הזכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיני כימים אחדים. רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם.
הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשא ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.
נע ונד אנוכי, הולך בעקבי אבותי. וכשם שאני מלווה אותם שם ובימים ההם, כך אבותי מלווים אותי ועומדים אתי כאן ובזמן הזה. חדי העין ביניכם יוכלו להבחין בהם- פמלייה של נביאים ואיכרים, מלכים ורבנים, אנשי מדע וחיילים, בעלי מלאכה ותינוקות של בית רבן. כאלה שמתו שבעי- ימים במיטתם, כאלה שעלו באש וכאלה שנפלו בחרב.
וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו. הן רק במאה האחרונה טולטלנו בין מוות וחיים, בין יאוש ותקווה, בין עקירה ושתילה. זאת המאה הנוראה של המוות, בה השמידו הנאצים ועוזריהם חלק גדול מאתנו בשואה, אבל היא גם המאה המסחררת של השיבה לחיים, של התקומה ושל העצמאות.
אמש, בטכס המרכזי הדליקו שישה ניצולי שואה משואות לזכר הנספים. לכל אחד מהם סיפור תקווה של הישרדות וגבורה. כל אחד מהם הוא עדות לתקווה ולעוצמתה של מדינת ישראל.
יהי זכרם של הנספים- ברוך
